Sunday, February 18, 2018

Kickstarter Book Announcement: the Collected Writings of Moshe Reines


The Collected Writings of Moshe Reines Kickstarter

Moshe Reines was a polymath: Talmudist, Hebraist, historian, investigative reporter, social commentator - a prolific and influential thinker, writer, and author. The son of Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, Moshe Reines died tragically in 1891 at the astonishingly young age of twenty-one.  The obituary which appeared in Hamagid had this to say about the young Reb Moshe z"l: "He excelled amazingly in his absolute mastery of Shas..."

The volume awaiting printing is approximately seven-hundred pages. It is filled with fascinating material on the burning issues of 19th century Russian Jewry, from the politics surrounding the founding of the famed Kovno Kollel to the financial problems of the Volozhin Yeshiva, from the challenge of Rabbonus in a changing world to controversial methods of studying Gemara, from the question of Haskalah to the promise of Zionism. These are issues we still grapple with today, and R' Moshe addressed them all with courage, verve, sensitivity, and wisdom beyond his years. He wrote in an engaging style in magnificent Hebrew, sparking debates in the periodicals of the day. 

We are on the cusp of going to print, but the costs are obviously much higher than originally anticipated. Printing costs alone exceed three thousand dollars, and that does not include the costs of scanning hundreds of pages 

For more detailed information and to fund the project please visit this LINK - only four days to go for this project to be fully funded!:

Thursday, February 01, 2018

Artwork and Images in Synagogues 
By: Eliezer Brodt
This article originally appeared in the Hebrew Kulmos magazine of Mishpacha,     Shavous 2017. I hope to return to this subject in the future.
מה דמות תערכו לו?
על אף ההרחקה היתירה שהרחיקה תורתנו הקדושה מצורות ופסלים, מנהג ישראל קדושים מאז ומעולם היה לעטר את כתלי בתי הכנסת בעיטורים, הכוללים דמויות כוכבי השמים וצורות חיות ובהמות / לשם מה נועדו העיטורים? / מהו ההיתר לעשותם? וכיצד ניתן לעטר את בית הכנסת מבלי לגרום להיסח דעת המתפלל?
אליעזר יהודה בראדט
הדיבר השני של עשרת הדברות הוא: "לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ". לדעת הרמב"ם, "לא יהיה לך אלהים אחרים" היא אזהרה שלא להאמין באלהים אחרים, בעוד "לא תעשה לך פסל" היא אזהרה על יצירת הפסל ועשייתו.
אלא שלבד מן האזהרה על עשיית פסל לשם עבודתו, הוזהרנו עוד שלא לעשות צורות הנעבדות על ידי אחרים, גם אם אין דעתנו בעשייתם כלל לשם עבודה זרה. איסור זה נועד להרחיק אותנו מכל דבר העשוי לגרום לעבודה זרה, וכלשון הרמב"ם ב"ספר המצוות" (לא תעשה ד):
"שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מן העצים והאבנים והמתכות וזולתם, ואף על פי שלא ייעשו להעבד. וזו הרחקה מעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי עבודה זרה שיחשבו כי לצורות כחות. והוא אמרו יתברך "לא תעשון אתי"... ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור: אלהי כסף... שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר "לא תעשו לכם"... וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו... בפרק שלישי מעבודה זרה (מב, ב - מג, ב)...".
משמעותה המעשית של האזהרה על עשיית צורות מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה קמא, ד-ו): "אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ארבע פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשות אפילו הם לנוי. במה דברים אמורים, בבולטת.... וצורת חמה ולבנה וכוכבים, אסור בין בולטות בין שוקעות... צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת".
משך הדורות כתבו רבותינו הפוסקים עשרות תשובות, מזמן האחרונים ועד אחרוני האחרונים, והלכה זו הייתה הציר המרכזי של פולמוסים שונים, על אודות צורות שעיטרו בהן את בתי-הכנסת, ארונות הקודש, הפרוכות ומעילי ספרי תורה. קצרה היריעה לנתח את כל פרטי הנידון ההלכתי, אך ננסה בשורות הקרובות לסקור מעט מן המקורות ההלכתיים וההיסטוריים העוסקים בנושא, ואף להציע מתוכם הסבר למנהג הקיים.
בספר ראבי"ה (עבודה זרה, סימן א'מט) הובאה תשובה מרבנו אפרים: "שאלה. יודיעני אדוני מעילים שנותנים על הבימה לכבוד התורה, או על הקתדראות לכבוד המילה ומונח יום או יומים בבית הכנסת, ויש בו צורת עופות ודגים וסוסים וארי - אם מותר אם לאו... תשובה. ועל צורת עופות וסוסים ששאלת אם מותר להתפלל שם... אבל צורות עופות וסוסים אפילו הגוים אינם עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמו, וכל שכן כשמצויירין על הבגדים שאין עובדין להם, הילכך אין כאן חשדא, דהשתא גוים אין עובדין להם כל שכן ישראל...".
כלומר, כיון שאלו צורות שאין איש העובד אותם, גוי וכל שכן ישראל, ממילא אין בעשייתם איסור. אך ראבי"ה מביא תשובה נוספת, מרבנו אליקים ב"ר יוסף: "על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני, וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים, ותמהתי הרבה על מה עשו כן ובאו לשנות מנהג הקדומה מה שלא נהגו הראשונים בכל מקום גלותם... הרי הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן מדכתיב "לא תעשה לך פסל", ותניא (מכילתא, יתרו, פרשה ו): לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה, תלמוד לומר וכל תמונה... ואם יעלה על לב האדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות, והואיל והותרו לשם הותרו נמי לבתי כנסיות, הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן, דתניא "לא תעשו לכם", שלא תאמר הואיל ולא נתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות... תלמוד לומר לא תעשו לכם".
וכיוצא בדבר ב"ספר חסידים" (הוצ' מקיצי נרדמים, סימן תתתתכה): "בבית המקדש היו כרובים ודמות בקר ואריות, אבל בבית הכנסת אין לעשות תבניות ודמות שום חי וכל שכן לפני ארון הקודש, שנראה כמשתחוה לאותו דמות והגוים יאמרו הם מאמינים דמויות".
"מבלבלים הכוונה"
מעבר לשאלה אם יש בעיטורים אלו משום איסור עשיית צורות, רבותינו הראשונים דנו אם יש להימנע מהם בשל בלבול כוונת המתפלל. ב"בית יוסף" (אורח חיים, סימן צ) הובאו דבריו של רבי דוד אבודרהם: "שנשאל הרמב"ם (תשובות הרמב"ם, מהד' פריימן, סימן כ) מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו, ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כתלי הבית לנוי ובהם צורות שאינן בולטות, אם זה בכלל האיסור או לא? והשיב, שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים, אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית, כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה. והבגדים המצויירים, אף על פי שאינן בולטות - אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו, כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין...".
ובדרך זו, מעניינת לשונות של ה"אור זרוע" (עבודה זרה, סימן רג): "זכורני כשאני המחבר נער קטן, והיו מציירין... בבית הכנסת עופות ואילנות ודנתי שאסור לעשות כן, ממה ששנינו מפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה. אלמא שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק. כל שכן תפילה שצריכה כוונה טפי, שאינו יכול לכוין כראוי כשמסתכל באילנות המצויירות בכותל".
גדול רבני מצרים, הרדב"ז, ערך תשובה ארוכה בעניין זה, המתארת ויכוח גדול שנוצר בקהילה אחת, סביב צורת אריה נעשתה בבית כנסת. כך מתואר שם:
"מעשה היה בקנדיא בראובן שסד בית הכנסת... ותיקן אותו יפה, ורצה לכתוב על גובה ההיכל שמו ושם אבותיו... ולא זו בלבד אלא שגבה לבו עד להשחית ורצה להשים למעלה מן ההיכל סימן דגל משפחתו... והוא צורת אריה וכתר בראשו. ולא זו בלבד, אלא שרצה לעשותו גולם ממש בולט ולקח לו אבן שיש, וצוה את האומנין לעשות לו פסל דמות אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו ויצר אותו בחרט... והיה מסדר ליתנו בצמרת ההיכל ובגובהו כנגד המשתחוים... והקהל יצ"ו כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו והשתדלו בכל כחם ואונם למנוע את ראובן מהמעשה הרע הזה. ובהיות ראובן זה בעל זרוע קרוב למלכות, לא אבה שמוע להם, עד שהוצרכו לפזר מעות הרבה על זה ומנעו אותו בכח השררה יר"ה. ושאלו ממני אם דבר זה מותר או אסור".
אחר דיון ארוך בסוגיה מעלה הרדב"ז: "כללא דמלתא, שהמעשה המגונה הזה אסור מכמה טעמים חדא שעיקר הדין פלוגתא. ותו, דיש לחוש לאחרונים שעשו מעשה.... ותו, דמינקט לחומרא באיסורי תורה עדיף טפי. ותו, כיון שיש בזה שמץ עבודה זרה ראוי להחמיר. ותו, דקרוב לודאי שעובדים לצורה זו. ותו, דאפילו אם הוא ספק, יש להחמיר משום חומרת עבודה זרה. ותו, כיון דצורה זו מכלל נושאי המרכבה ראוי להחמיר בה. ותו, דבבית הכנסת מכוער הדבר. ותו, דאית בה משום "ובחקותיהם לא תלכו". ותו, דאסור להסתכל בדיוקנאות. ותו, דאיכא חלול השם. ותו, דאין ראוי שיהיה בבית הכנסת שום רמז להם. ותו, דעל ידי שמסתכלין בצורה אין מכוונים לבם... הרי לך כמה טעמים שכל אחד לבדו מספיק לכל חרד אל דבר ה' כל שכן בהצטרפות כולם...".
בין בית הכנסת לבית פרטי
רבי יהודה אריה ממודינה כתב: "לא יראה ולא ימצא בבתי מושבותינו ומכל שכן בבתי כנסיות צלם ותמונה כל תבנית, כמו שכתוב בתורה "לא תעשה לך פסל", אבל באיטליא רבים מתירים לעצמם להחזיק בבתיהם צורות..." (שלחן ערוך, עמ' 4).
בשנת תרכ"ד ערך רבה של צפת, רבי שמואל העליר, חוברת בשם "אהרת הקודש", בה נזקק גם לשאלה זו: "ילמדנו רבנו בדבר אחד פה עיר הקודש צפת... התנדבו קצת יחידים נדיבים לפאר ולרומם בית ה', מקדש מעט, בית הכנסת האר"י זיע"א, לתקן ארון הקודש בציורים נאים, וכונתם לשמים, והבעל מלאכה הלך ועשה כמה מיני צורות נפש חיה בולטים שלמים, צורת אריה ונשר ושאר צורת חיות משונים, מהם צורות שלימות... שלפענ"ד נראה לאיסור". הוא מאריך שם להוכיח שאין לעשות כן, ובין שאר דבריו הוא מביא: "ראיתי להעתיק דברי הגאון הקדוש רבינו יהונתן בספר "יערות דבש"... כי בכל דיוקן ודיוקן איתא רוח השורה, וכל המסתכל במראה ללא צורך - הרוח מתלבש בדיוקנא ומזיק לו במותו וגורם רע לעצמו... ומאוד יש לאדם להזהר באלו, מבלי להיות בתוך ביתו פרצוף וצלם בצורה בולטת, ואפילו צורה מצוירת בכותל...".
גם רבי יוסף זכריה שטרן משעוועל פוסק שיש להחמיר: "אבקשך לדרוש בשמי... להשתדל בכל האפשרי להעמיד את הארון הקודש בלתי הכנפים אשר יוכלו לפאר את הבית מקדש מעט, גם בלי צורות חיות ועופות... אשר בזה יהיה להם לכבוד ולתפארת בפני אלקים..." (כרם שלמה, יד:ד, קלד, תשנ"א, עמ' כה).
מנהג בתי הכנסת מאז ומעולם
מצד שני, ידוע שבתי כנסיות בערים שונות היו מאז ומעולם מעוטרים בתמונות וציורים, מהם אף צורות חיות, בהמות ועופות. כך, למשל, מתאר ר' דוב מנקס: "רבים ושלמים מבית הכנסת שאני מתפלל בקשו ממני לברר להם, מאין יצא ההיתר שעשו אבותינו בעיירות גדולות בכל בתי כנסיות ציורים מחיות ועופות בולטות ושוקעות סביב לארון הקודש, ומסתמא נעשה על פי גדולי הדור הראשונים כמלאכים. וגם באיזה בתי כנסת ישנים ציורים בכל הכתלים מחיות ועופות ושנים עשר מזלות, וגם נדפסו במחזורים בגשם וטל, וגם מעשים בכל יום שרוקמים בפרוכת דשבת ויום טוב ובמטפחות ומעילי ספר תורה מחוטי משי או זהב וכסף מיני חיות ועופות, כגון אריה ונשר, לכאורה עוברים על "לא תעשה לך פסל ותמונה", וגם משום חשד עבודה זרה, ואיך משתחווים מול ארון הקודש בבואם כדין, ואיך נושקים פרוכת כזה שנראה שמשתחוה ונושק לתמונה, ואם חס ושלום שום איסור בזה - לא היו מניחים גדולי הדור ודורות הראשונים, דלא עשו דבר משכלם רק על פי מורים, ומסתמא גם מצוה לעשות ציורים ציצים ופרחים לנוי לרומם בית א-ל מקדש מעט (ענף עץ אבות, אורח חיים, סימן ד).
הפוסקים שנזקקו ללמד זכות על המנהג הרווח, נקטו בכמה דרכים. ראשית, על פי דברי הש"ך (יורה דעה קמא, ס"ק כא): "ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש, כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו, אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור".
דרך נוספת, הבאה לפתור את בעיית הכוונה בתפילה, היא על פי ה"מגן אברהם" (סימן צ, ס"ק לז) שכתב: "הבגדים המצויירים - ונראה לי דגם בכותל בית הכנסת אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש". וה"מחצית השקל" הסביר את דבריו: "דשם אין לחוש שיסתכל בהם, דלא מיבעיא בשעת תפלת שמונה עשרה דצריך ליתן עיניו למטה, גם בשאר התפלה אין דרך להסתכל למעלה".
מנהג בתי הכנסת בפולין
רבי ישראל זאב הורביץ, תלמידו של החת"ס, כתב בשו"ת "בית ישראל" (סימן פה): "והנה בעברי בכמה קהילות קדושות באונגרין ובפולין, ראיתי בכמה בתי כנסת כמעט רובם לפני ארון הקודש או לפני העמוד דמות אריות, צורות בולטות... ואשתומם על המראה, ולא עוד, הוגד לי גם דבק"ק לעמבערג ששם מנוחתו כבוד של הט"ז, ושימש שם בכתר הרבנות, וגם שם נמצא בבית הכנסת אות דמויות אריות. גם שמעתי, בימי הגאון המפורסם רבי אלעזר לאנדוי שהיה בלעמבערג, ובא השר הגדול וראה הגובערנ"ר לבית הכנסת וראה אותן צורות אריות, ושאל להגאון הנ"ל הלא כתיב בתורתכם "לא תעשה לך פסל" וכדומה כמה אזהרות בתורה, אם כן מדוע יש ביניכם כזה, והגאון הנ"ל דחה אותו בקש ודברים של מה בכך...". ואחר כך הוא כתב: "ושמתי את הדברים האלה על לבי לקיים מנהגן של ישראל ולא נראה כטועין ומשתחוין להם... והנה ידוע הוא דקיימא לן גויים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם, ואפילו אותן העובדים לאו עובדי עבודה זרה הם רק מנהג אבותיהם בידיהם, ויצרא דעבודה זרה כבר ביטלו אנשי כנסת הגדולה... אם כל שכן אנחנו אומה ישראלית - אין עולה על שום לב מישראל שאותן דמותי אריות שהם עבודה זרה ושיהיה נראה כמשתחוה להם, ואם כן מה חשדא יש כאן ומי הם החושדין...".
כלומר, מצד חשד עבודה זרה אין לחשוש, כיון שבטלה עבודה זרה ואין מי שיחשוד שצורות אלו נועדו לעבודה זרה.
על אודות בית הכנסת בקראקא כתב רבי מנחם צבי אייזנשטט (מנחת צבי, ירושלים תשס"ג, סימן ב): "נשאלה שאלה על דבר החידוש דבית הכנסת... הגבאים... וגם לסייד ולכייר ולעשות ציורים על פני כל הבית... והנה בתכנית הציור ימצא שלמעלה מארון הקודש יהיה כמין רקיע ועליו כוכבים נוצצים על הכתלים ימצאו כמה צורות ותמונות... ועכשיו הצייר נפשו בשאלתו אם מצד הדין אין שום עיכוב מלצייר צורות כאלה...". אחר עיון בפרטי השאלה הוא מסיק: "מה שכתבו הפוסקים לאסור צורות בבית הכנסת דנראה כמשתחוה להם, היינו בצורות בולטות שהעכו"ם משתחוים להם, אבל על הלוח אין דרכם להשתחוות, וממילא ליכא האי חששא. אולם מה שהובא באורח חיים לאסור להתפלל כנגד ציורים אפילו בלתי בולטים, התם משום עיון תפילה, ובנידון דידן אפשר להגביהם למעלה מקומת איש, כמו שכתב ב"מגן אברהם"... כל זה כתבתי להתיר משום... ששכרו כבר... אמנם כשאני לעצמי הייתי מוצא לנכון שלא ללכלך... בצורות חדשות מקרוב באו...".
גם הגראי"ה קוק כתב בשו"ת "אורח משפט" (אורח חיים, סימן כא): "באמת הדבר תמוה מאד מהיכן נתפשט הדבר להיתר, לעשות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דמות חמה ולבנה וכוכבים ומזלות. ובעיר מולדתי ראיתי בילדותי מצוייר מעל הבימה למעלה בתקרה כל שנים עשר המזלות קבועים בגלגל, וכפי הנראה נהגו היתר לא לבד בשהייתם אלא גם כן בעשייתם. אמנם למחות אין בנו כח, מאחר שיש להם עמוד גדול להשען עליו, שהיא דעת מוהר"מ מרוטנבורג... אבל נראה שהוא מנהג עתיק מאד, שכבר הובא זכרונו בדברי הראשונים, וכמו שכבר למדו גדולים עליו זכות, הנח להם לישראל...".
בדרך אחרת מצאנו בתשובתו של רבי יעקב שור, המבקש ללמד זכות על המנהג הקיים (שו"ת דברי יעקב, תנינא, ירושלים תשס"ו, סימן כט): "דכל אזהרות הלימוד מ"לא תעשון אתי" לאסור בצורות ארבע פנים, היינו דוקא שניכר בצורתה שנעשה כצורות אריה של חיות הקודש, שהוא דמות מלאך כתמונתה שצייר יחזקאל... וכל אלו נבראים של מטה - הוא וצורתן מוכחת עליו דרק צורת בהמה וחיה היא ולנוי בעלמא עבידי... ולזה גם בצורות המזלות לא נאסר אלא כשנעשו כל המזלות ביחד, ובתמונה זאת המורה שנעשה לתמונת מזלות השמים... וגם אין לאסור משום חשד בבית הכנסת שמתפללין ומשתחוין שם, אלא במקום ובזמן שלא נעשה זה אלא לאיזו יחידים באקראי, שכל דבר נפלא שאין רגילין בו מעורר הרעיון לחשוב בו מחשבות זרות שונות, אבל אחר שנתפשט המנהג שנעשים אלו הצורות לנוי, בין בולטות ובין שוקעות, ותפארת בני אדם בית חקוק ומצוי בצורות חיות ועופות משונות - שוב יצא הדבר מכלל חשדא ומידע ידיע דלנוי עבידי...".
וחשוב מאוד לציין: לא רק בבתי כנסת רבים בעיירות השונות באירופה רווח המנהג לעטר את את כתלי בית הכנסת בצורות חיות, ובהן צורת אריה, אלא אף בבתי כנסת עתיקים, מלפני כאלף וחמש מאות שנה, מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות שרידי עיטורים מעין אלו. כיצד עשו זאת מאז ומעולם, חרף האיסור על עשיית צורות? ובכלל, לשם מה נועדו העיטורים הללו?
בתשובת רבנו אליקים ב"ר יוסף שהובאה לעיל מדברי הראבי"ה, אנו מוצאים לשון מעניינת: "על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים ותמהתי הרבה על מה עשו... ואף על פי שכוונתם לשמים היה להתנאות לבוראם במצות".
רבי אברהם ראזען בשו"ת "איתן אריה" (סימן עו) כתב: "ומה טוב ומה נעים בבתי כנסיות ובתי מדרשות של היראים בפולין שאין שם ציורים של חיות ועופות, אבל בשאר ארצות כבר הורגלו בזה בשנים האחרונות דלדעתם בית הכנסת ובית המדרש ליהנות ניתנו, ושבעים מראות עינם מהצורות הנאות, כי רובם אינם בני תורה ואינם מבינים ההקפדה בזה... ומוטב שיהיו שוגגים...".
בייחוד יש להסביר את המנהג על פי דברים חשובים שכתב רבי יצחק דוראן, בהקדמה לחיבורו "מעשה אפד". על חיבור זה כתב רבי מנחם די לונזאנו בספרו "דרך החיים" (עמ' עג): "והחכם השלם... בהקדמתו הגדולה המהוללת מלאה לה חכמה ודעת ויראת ה'". גם החיד"א ראה חיבור זה בכתב-יד במסעיו, וכתב עליו ב"מעגל טוב" (עמ' 87): "וראיתי שם מעשה אפוד... ובההקדמה המפוארה הארוכה... והיא הקדמה יפה".
וכך כתב רבי יצחק דוראן: "הדרך הששי, שיהיה העיון תמיד בספרים היפים והנאים מנוי יופי הכתיבה והקלפים, ומהודרים בזיוניהם ובכסוייהם, ושיהיו מקומות העיון, רצוני בתי המדרש, יפי הבנין ונאים, לפי שזה עם שיוסיף באהבת העיון והחפץ בו הנה הוא ממה שיטיב הזכרון גם כן, לפי שההבטה והעיון בצורות הנאות והפיתוחים והציורים היפים ממה שירחיב הנפש... ויחזק כוחותיה. וכבר הסכימו על זה הרופאים. וכתב הרב (=הרמב"ם) בזה מותר כשתהיה הכונה בו להרחיב הנפש עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות, והוא אמרם ז"ל דירה נאה אשה נאה ומטה מוצעת לתלמיד חכם, ואמרו שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם אשה נאה כלים נאים דירה נאה... ומזה הצד הוא מותר לעשות הפיתוחים והציורים בבנינים והכלים והבגדים כי הנפש תלאה ותעבר המחשבה בה תמיד לעיין בדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף מעשות המלאכות הכבדות עד שירוח וינפש... והענין הזה גם כן ראוי ומחוייב רצוני להדר ספרי האלקים ולכוין אל היופי והנוי בהם, כי כמו שרצה ית' לפאר מקום מקדשו בזהב ובכסף ובאבן יקרה, כן ראוי שיהיה הענין בספריו הקדושים..." (מעשה אפד, עמ' 19).
רבי עקיבא איגר כתב דברים דומים לדברי ה"מעשה אפד", במכתב לבנו על אודות הדפסת ספריו: "שיהיה נדפס על נייר יפה, דיו שחור ואותיות נאות, כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרוחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר...".
נראה שמטרה זו היא העומדת מאחורי המנהג לעטר את בתי הכנסת בעיטורים נאים, ובכללם אף דמויות חיות ובהמות, בצירוף ההיתרים השונים שהצגנו מעלה.
(מקורות: ר' יצחק כהנא, מחקרים בספרות התשובות, עמ' 349-394; ר' יחיאל גולדהבר, מנהגי הקיהלות, א, עמ' ל-מה; ר' יוסף פררה, דמות הגוף, עמ' י-יא, קסח-קעז)


Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...